אביב

אביב, זה השם שלה אבל יש לה אופי של קיץ, חמת מזג עם עיניים שחורות כמו שמים, בלילה, מדוכדכת קצת מהחיים. נשבע לך כפרה אם רק היית יודעת כמה החיוך שלך מדהים. לב רחב מעל ההר נשגב, נשבע שלרגע רציתי אותך כמו שביבי אוהב זהב. אומרת שלפעמים אני קצת קיצוני, שאני ישר נדלק כמו נורה בטנק ריק אפילו קצת לא רציני. אז מי אני שיושב שם לידך עם בקבוק בירה ביד ושריטה קטנה ספק במוח ספק בלב, יש שם קצת כאב יש שם קצת משהו דרמטי, נמשכתי אליך כמו שקואלה נמשכה אל הדלמטי, אמטי דמטי ועוד שטויות של ילדים, שאני איתך אני מרגיש כמו ילד בתקופה הכי טובה בנעורים. רגש נותן תחושה רגש שנותן מנוח, דיברנו ושתקנו אולי אפילו רצינו קצת לברוח, לכל אחד מאיתנו יש את הבעיות שלו בחיים, לכל אחד דברים פשוטים נראים כל כך מורכבים. אבל שהיינו שתינו הבעיות היו בצד, איך הצטמררת שליטפתי לך לאט וברוגע את היד, את דמות ממש עדינה, כמו בובה, אולי זאת כן הבעיה. העיניים שלך שם למעלה, בחיי שלשם הסתכלתי. איך תפסת אותי שלשבריר שניה פזלתי. אביב, זה השם שלה אבל יש לה אופי חם, החזירה אותי כל הדרך הביתה מהדרום קצת מיוחם. אבל יותר ממיוחם הפעילה סוויץ' של מחשבות, אביב, אמרתי לה העיניים שלך נעצמות, תני לי לראות אותך שעות על גבי שעות. כל הדרך הביתה הכביש היה מול עיניי, אבל הריח שלה עדין מתגרה בי מבגדיי.

לכל הפחות יש יותר ממה שאבין, איך אבדיל בין עבודה, לימודים, לחיי מין. מין הסתם שצפיתי את זה קורה, השיחות איתך בלילה נפלו עלי לא במקרה. הנפש צריכה לברוח, הנפש צריכה קרוב. לא סתם ישבנו שם בפארק שפונה ימינה מהרחוב, עיניים שהסתכלתי עליהם ולא הפסקתי, אולי מכרתי לעצמי אהבה ובזה בעצם הסתפקתי. אולי זה נוח לשים את עצמך בסטטוס מאוהב. אולי זה הכרחי ואולי זה כדרך אגב.

בכל מקרה לא עזבת לי את הראש, התנחלת שם ללא הרף. האם בין כל הפנינים שאת זורקת עלי יושב לו איזה צדף? האם יש משהו שסגור שם בנבכי התודעה, אולי את איתו אבל את איתי בנשמה. אביב פה אביב שם, אביב זה אפס אביב זה לעולם. אביב מזכירה לי שהחיים יותר מורכבים מורידים ודם. אביב בחלומות שלי שולחת לי פרחים, אביב במציאות רחוקה ממני אלף קילומטרים. איך במכונית שאוטמת אותך מכורח המציאות, מצאתי את אביב מסבירה לי כמה כיף פה בטעות.